דן אלמגור והכל בחיוך

יש אנשים שאתה עובד אתם שנים רבות, ונדמה לך שכבר לא יוכלו להפתיע אותך במשהו שלא הכרת. ולפתע, ולא פעם מאוחר מדי, מתגלה לך צד אחר באישיותם, ביצירתם, שאותו לא הזכירו מעולם במשך כל השנים. אולי מתוך אותה ענווה, שעליה כתב ביאליק את שיר השבח ל"ענווי עולם". ענווה, שהסתתרה תמיד מאחורי דיבור רך — וחיוך שובה–לב.

כזה היה דב.

את דב אמן–התפאורות היכרתי כמעט מראשית דרכי המקצועית. במשך עשרות בשנים עיצב תפאורות לשפע של מופעים, הצגות, עצרות ותכניות טלוויזיה שערכתי והנחיתי; לרוב באמצעות החבורה הותיקה של 'ארגונית' — אדם, "שמן" ויהודה. לא פעם, כשהגענו לראשונה לסיור היכרות בשטח פתוח שבו נתבקשנו להכין עצרת גדולה או מופע–יובל רב–משתתפים, שאלתי את עצמי איך ניתן יהיה לבנות תפאורה למקום גדול כל–כך, אבל סמכתי על דב. ראיתי אותו עומד ובוחן בשקט את השטח הטופוגרפי רחב–הידיים, וכעבור כמה דקות נדמה היה לי שנדלק איזה זיק בעיניו. יש! והוא רשם בו במקום ובמהירות את הסקיצה הראשונה, שהפכה אחר–כך לתפאורה ססגונית, שהשאירה לא פעם את הצופים (ואותנו, המשתתפים) פעורי–פה. לא תפאורה "בומבסטית", אלימה, המנסה להרשים בכל מחיר. תמיד היה גם בתפאורותיו הגדולות משהו צנוע, מחוכם, לפעמים שובב. חוט של הומור, שהעלה חיוך. והכל באמצעים שנראו, וכנראה גם היו, פשוטים להרכבה. פה ושם ניתן היה להבחין בשימוש בחומרים יומיומיים, מוכרים, שקיבלו לפתע אופי חדש. והכל התמזג בחן רב בבמה הגדולה, שעליה הופיעו לעתים מאות ניצבים.

גם בתכניות האולפן בטלוויזיה ובהצגות הקברט והתיאטרון שמר דב על הצניעות שאפיינה אותו ואת אופן דיבורו. דווקא הוא, שהיה בין הראשונים שלמדו את דרכי העיצוב הממוחשב, החדש, נזהר שלא לסנוור ולהרשים בשפע של פעלולים וזיקוקים לא נחוצים. אפילו בפסטיבלי הילדים ההמוניים, שנטו לא פעם לצעקנות ורעשנות וולגארית, ניכר היה שהוא מרגיש מעין מחוייבות לאזן את האוירה ולחנך את הצופים הצעירים בדרכו שלו, בלי להתבלט, לטעם אחר.

גולת הכותרת של עיצוביו לטלוויזיה היתה, כמובן, בשנת 1979 בבנייני–האומה, כשעיצב את התפאורה הממוחשבת המורכבת למופע ה'אירוויזיון' — פסטיבל הזמר הבינלאומי הראשון שאירחה ישראל, לאחר זכיית השיר "אבניבי" שנה קודם לכן באירופה. ישראל המארחת, שהטלוויזיה בה היתה בת כעשר שנים בסך הכל (והצבעונית עוד הרבה פחות מזה) עמדה אז בפני אתגר מיוחד במינו, לאומי ממש. היו רבים שחששו שבגלל חוסר הנסיון ודלות האמצעים תיראה הבמה בירושלים עלובה, פרובינציאלית, למול הבמות הראוותניות המשוכללות שעליהן הוצגו מופעי ה'אירוויזיון' בכל רחבי אירופה בשנים שקדמו ל"הללויה"; אבל התפאורה הפתיעה והלהיבה לא רק את הקהל הישראלי, שהתגאה בה, אלא גם את מפיקי האירוויזיון באירופה כולה. פתאם עלינו כולנו מדרגה.

למחרת המופע העתירו העתונים שלנו שבחים על מפיקי הטלוויזיה, הבמאים, הזמרים והזמרות ועל מחברי השיר. רק שם אחד הוצנע, משום–מה, ולא זכה לאיזכור שהיה ראוי לו — שמו של דב. אולי משום שהוא מעולם לא חיפש את הכותרות, יחסי–הציבור, העתונות. ואני זוכר שכשאלתי אותו ימים אחדים אחרי המופע, בהיתממות מעושה, "מי עיצב את התפאורה?", הגיב, כדרכו, שוב בחיוכו השקט.

כשסיפר לי, כשנה לפני פטירתו, שהוא עומד להוציא אלבום ובו מבחר עבודותיו, הייתי בטוח שמדובר באלבום שיכלול מבחר צילומים של כל התפאורות שהכין במשך כל השנים למופעים, להצגות, לתכניות הטלויזיה. וכמה צר לי שרק עכשיו, אחרי מותו, גיליתי, מאוחר כל–כך, את הצד האחר, הבלתי מוכר לי, של דב האמן — את הציורים המרגשים שצייר במשך עשרות בשנים, ושאת חלקם אף הציג בתערוכות שלצערי לא זכיתי לצפות בהן (שוב, הצניעות הזאת: הוא לא היה מן האמנים השולחים לכל חבריהם הודעות או הזמנות לפתיחת תערוכה חדשה שלהם). וכמה צר לי על כך שרק מן הרשימה של אורי דרומי שהופיעה אחרי פטירתו בה'ארץ' ומן המבוא המאלף של גדעון עפרת, שנכתב לספרו, למדתי לפתע פרטים מדהימים ונוגעים–ללב על נעוריו של דב, על לימודיו בפריז ובארץ ועל ריבוי הסגנונות שלו כצייר, שלא תמיד זכה בתחום זה להכרה שהיה ראוי לה. והוא הרי מעולם לא הזכיר, ואפילו ברמז, את "הצד השני" הזה שלו, זה שהחמצתי בחייו, אך לפחות ניתן להתבונן בו כעת, אחרי לכתו.

וכך, דווקא אחרי הפרידה העצובה ממנו, מאפשר האלבום היפה הזה לכולנו להיפגש שוב ושוב גם עם דב אמן–הציור, שהסתתר (אולי מרצון ואולי מתוקף הנסיבות) מאחורי חיוכו הצנוע ודיבורו הרך, ולהעריך ולאהוב אותו שבעתיים.