הריבוי והאחדות של דב בן דוד
האם היו אלה היצירתיות השופעת והסקרנות הבלתי נדלית שלא הניחו לדב בן דוד להתמיד ולטפח שפה אמנותית אחת? האם היו אלה המיומנויות הטכניות הרבות שלו ושליטתו הוירטואוזית באופני מבע לסוגיהם שאחראיות על הריבוי הרב–תחומי והרב–סגנוני של יצירתו העניפה? או, שמא היו אלה התביעות המעשיות המשתנות של המופעים, הסרטים, ההצגות וכו' שלא הותירו לדב בן דוד אלא להפגין את הוורסטיליות העיצובית שלו? אני מאמין, שכל התשובות נכונות וכי חלקן אף מסביר את אי דבקותו של בן דוד בתחביר אמנותי עקבי גם בתחום הציור, אשר אף בו החליף מסיכות, כולן עשויות היטב, כולן מסגירות כישרון רב הממאן לקפוא על שמריו ומסרב לאזיקי ה"אחד".
לצייר הוא התחיל ב-1947, בחור בן עשרים במחנה פליטים בזלצבורג שבאוסטריה. בעיקר, רשם: רישום דיו מ-1949, כשנה לאחר עלייתו ארצה והתגייסותו לפלמ"ח, מייצג בפיגורטיביות אקספרסיוניסטית עזה תמונה לילית של בית–קפה או קברט. את הכישרון ואת התשוקה הללו הוליך בן דוד ל"מכון אבני" התל–אביבי, בו למד ציור במשך שנתיים בין 1956-1954. "אבני" תפקד אז כמעוז ההפשטה הישראלית, הסניף הלימודי של קבוצת "אופקים חדשים", שהייתה אז בשיא כוחה. בהתאם, מוריו — שטרייכמן, סטימצקי, ינקו ומוקדי (האחרון לא היה חבר בקבוצה הנ"ל) ציירו ברובם במתכונת ההפשטה הלירית וסביר שהנחילו לתלמידם הצעיר את קסמי האבסטרקט, שיחלחל ליצירתו לאורכה, גם כשתשמור על חזות סמי–פיגורטיבית.
סגידת "אופקים חדשים" להפשטה הפאריזאית של שנות ה-50-40 תבהיר את נסיעתו של דב בן דוד כבר ב-1956 לפריז, וזאת במקביל ללא מעט ציירים ישראליים צעירים שבאו לעיר–האורות באותה עת (מיכאל ארגוב, לאה ניקל, דוד לן–בר ואחרים). בעזרת כספי שילומים מגרמניה הוא למד באקדמיה לאמנויות יפות (ה"בוזאר") במשך שנה וחצי והפנים את לשונות המודרנה של עיר האורות. ציור נוף פריז מאותה עת — ייצוג סתווי, אפור וערפילי של בתי העיר, נהר הסֶן, עצים בשלכת וגשר — מסגיר מלנכוליות וליריות, שאולי היו מנת חלקו האישיותית של האמן הצעיר ואולי רק אימצו את המסיכה הפריזאית הרומנטית. כך או אחרת, המונוכרום והערפיליות מקרבים את הציור הפיגורטיבי להפשטה, ולא פחות מכן — מאשרים רגישות אסתטית גבוהה.
הציורים שצייר בן דוד בפריז דאז ביקשו את הגשר בין פיגורטיביות להפשטה, תוך ששמו דגש מיוחד על קומפוזיציה ועל צבע (פחות על רישום, הגם שבן דוד הרבה לרשום רישומים פיגורטיביים ספונטניים, שיוצגו במקביל לציורי השמן בתערוכתו הראשונה, בבית האמנים בירושלים, 1960. בהקשר זה יצוינו רישומיו מ- 1959 לשירי ברטולט ברכט, הקרובים לריאליזם חברתי. מבחינה זו, כבר הקרע שבין הציור לבין הרישום, שלא לומר הפשטה וריאליזם, מסגיר את סימפטום הריבוי ביצירתו של בן דוד).
ציורי השמן על בד מהתקופה הפריזאית של בן דוד אוכלסו במרקמי רקע של משטחים דו–ממדיים (גיאומטריים כלשהם בריבועיהם), דשני צבע (צבועים במכחול ובסכין ציירים) ובמרכזם דימוי פיגורטיבי מסוגנן אחד ושטוח — על פי רוב, אישה עירומה, עוצמתית, סמי–מיתית. אף שמבחינת נושאיו לא חרג בן דוד מהרפרטואר השגור — נופי פריז, עירום נשי וכו' — הציורים אחדותיים, דרמטיים בנוכחותם ובעוצמתם הצבעונית. מרקם המשטחים חייב באופן מובהק להפשטה הצרפתית של ניקולא דה–סטאל וסרז' פוליאקוף — שניים מהציירים היותר משפיעים על ציירי "אופקים חדשים". כך, הציור "סירות על הסֶן", למרות נושאו התיורי השכיח, מאשרר את משיכתו של בן דוד להפשטה: השמיים, הנהר, אף הסירות עצמן — כולם מנוסחים באותם מרקמים של משטחי צבע דו–ממדיים.
התערוכה בבית–האמנים הירושלמי הציגה את פירות התקופה הפריזאית של דב בן דוד. אך, הנה, חמש שנים לאחר מכן, כשהציג ב-1965 ב"גלריה 220" בתל–אביב תערוכת יחיד שנייה, הוא הופיע בזהות חדשה לחלוטין: שעתה הציג הפשטות חומריות בפוליאסטר המתובל בקולאז' ובאסמבלאז' של חוטי ברזל, חול, ברגים, רשתות, קרטון גלי, עיתונים ועוד. הפשטותיו של בן דוד — שעדיין לא ויתרו על דימוי פיגורטיבי פרימיטיביסטי ומופשט של ילדים, מלך, "נביא", "דמות ביזנטית", חיות ועוד — אימצו את שפתו של אנטוניו טאפייס, והצטרפו בזאת לחבורת אמנים ישראליים שהלכו מאז 1960 בדרכו של האמן הספרדי — יגאל תומרקין, איקה בראון, יהודה בן–יהודה ועוד. ציוריו החדשים של בן דוד היו בצבעים מתכתיים מונוכרומיים, כאשר הפיגורה הפרימיטיביסטית (כתמיד אצל בן דוד, דמות אחת, ממורכזת, טוטמית–משהו) מופיעה על רקע תבליטי–למחצה של קרעי חומר וגבשושיות.
תיאמר האמת: הביקורת הישראלית ברובה לא חבקה את דב בן דוד. לכל אורך דרכו כצייר נאלץ לקרוא הסתייגויות ברמות הצורה והתוכן, ואף שזכה לשורה טובה בעיתון פריזאי ואפילו לפרס ראשון בתערוכה ע"ש אדולף נוימן (פריז, 1962), בן דוד הצייר לא זכה בישראל לברכת הדרך ולעידוד. ב-1965 כבר היה אמן בן 38 וסביר שהביט בעיניים כלות אל צעירי קבוצת "עשר פלוס" הכובשים את הבמות בתערוכותיהם השובבות. סביר לא פחות, שנאלץ להכריע הכרעות כלכליות בכל הקשור לפרנסת משפחתו. וכך, לאחר פעילות כגרפיקאי וכמעצב תפאורות לתיאטרון, הצטרף כתפאורן לטלוויזיה הישראלית עם ראשית הפעלתה ב-1968. מאז ומתמיד נמשך לטכניקות חדשניות, מה גם שהסכין לדואליות של אמנות חופשית ואמנות שימושית.
את תהילתו רכש כאן. בפרץ של התלהבות ויטאלית של יצירתיות, המצאתיות ומשחקיות יצר לאורך כשלושים שנה שורה ארוכה של תפאורות, בהן ביטא שמחת חיים וחירות תחבירית שאינה יודעת גבולות: את התפאורה הראשונה לטלוויזיה — רקע לקריאת "מגש הכסף" מפי חנה רובינא — עוד התקין מגרוטאות של פחים קרועים ומנוקבים, שריד אפשרי לתקופת ציוריו המופשטים–חומריים. רק מאוחר יותר, בעקבות השתלמות בחו"ל בעיצוב תפאורות–טלוויזיה — בחר להתמסר לצורות גיאומטריות מודולוריות וקינטיות. בהתאם, תפאורות שעיצב בשנות ה-80-70 ל"אירוויזיון" ולשאר מופעי ספורט ובידור שבו ונטו להפשטה גיאומטרית וקינטית ולמשחקי אור. מה שלא מנע ממנו לעצב לתוכנית "טלסתיו" רקע פיגורטיבי של שני טורי עצים בשלכת. לא אחת, ובעיקר בתוכניות הילדים, מיזג את הצורות הגיאומטריות המופשטות עם דימויים עממיים אגדיים. נכון, שידע לעצב גם תפאורות תיאטרון בריאליזם מתומצת ומרומז ("העיירה שלי", "שמו הולך לפניו" ועוד), או בקלאסיציזם מסוגנן (האופרה "מדיאה", המחזמר "יוסף וכתונת הפסים"). אך, מעבר לכל הריבוי הזה של מעצב השולף עוד ועוד שפנים מכובעו, ברורה העדפתו הלשונית–אמנותית: הצרנה מופשטת, גראפית לא מעט, של צורות פשוטות, המוכפלות ו/או מותנעות עם דגש על ססגוניות צבעים ואורות. כזו הייתה גם נטייתו בעבודות ה"פוטוציור" שהציג ב-1979 בגלריה "עמליה ארבל" בתל–אביב — הקרנת שיקופיות של אור, צבע וצורות יסוד גיאומטריות. נזכיר: באותה עת נודעו מופעי האור–צבע המופשטים הקינטיים של פ.ק. הניך החיפאי. בכל אופן, ברורה סקרנותו של בן דוד להתנסות במדיומים חדשים, כפי שברורה הסינתזה שמצא בין "ציור" לבין יצירתו העיצובית בטלוויזיה (אובייקט, אור, תנועה).
ברם, במבט תרבותי–ישראלי רחב, מתבקשת יותר השוואה בין שפת התפאורות המופשטות–גיאומטריות–ססגוניות (עם "רישומים" וכתובות ניאון ובלעדיהם) של דב בן דוד לשפת העיצוב הגראפי בשנות ה-70 של דן ריזינגר, חתן פרס ישראל. דומה, שערכי יסוד בעיצוביו של ריזינגר — עתירי התצורות הגיאומטריות הנקיות והססגוניות השופעת - חלים גם על עיצוביו התפאורתיים הנדונים של בן דוד בכל הקשור לעקרונות של "האדם המשחק" (יוהן הויזינגה), אחדות החומר והצורה במשחקיות (פרידריך שילר) ו"המשחק החופשי של כוחות ההכרה", הגדרתו של עמנואל קאנט לחוויית היופי.
לא הכרתי את דב בן דוד, אך אני סבור, שבמשחק החופשי הצורני, אף כי הרציונאלי והמפוקח, מצא לו סוף–סוף את מקומו האחדותי היוצר, מקום שהיה פתוח ל"מקומות" שונים ולאינטואיציה יצירתית שהייתה כמעיין המתגבר. אז, מיהו, אם כן, דב בן דוד? בשיחה עם עיתונאי בשנות ה-80 הגדיר את עצמו: "אני צייר ותפאורן, אני עושה הרבה ניסיונות, ממציא רעיונות ועובד קשה, קשה מאד..."