מבוא
דב בן דוד הוא אמן שהחומר שלו הוא חלל. לכן, כאשר אני שואל אותו מה הוא עשה בחייו, הוא עונה: "עיצוב".
וכשאני לוחץ עליו ושואל: "עיצוב של מה?", הוא משיב "חלל".
"חלל, איפה?"
הוא עונה: "בכל מקום שזה נדרש".
ואז אני שואל: "חלל פנימי או חלל חיצוני?"
"שניהם, או ביניהם, או באף אחד מהם." הוא מסביר.
"הסבר", אני אומר.
הוא משיב: "כאשר עיצבתי לאירועי ספורט — "המכביה" או "משחקי הפועל" החללים שעיצבתי שייכים לחלל החיצוני. כאשר עיצבתי סצנות למחזות או לסרטים, החלל המיוצג היה — כל מקום, אבל החלל, שבו זה נצפה, היה פנימי. כאשר עיצבתי לסרטים או לטלוויזיה, החלל שצולם היה שניהם. חיצוני, כלומר מחוץ לדלת, ופנימי, בתוך המבנה. אבל התוצאה, כלומר הסרט המצולם, היה אילוזיה של חלל.
בשנת 1979 כאשר עיצבתי את מופע האירוויזיון, שהתקיים בירושלים, זה שודר לכל העולם בתור אילוזיה של חלל, במספר וריאציות כמספר השירים המתחרים. לבסוף, כאשר עיצבתי את תמונות ה"פוטוציור", החלל היה אילוזיה מהתחלה עד הסוף.
"הסבר" ביקשתי.
"לקחתי משטחים מבריקים, מחזירי אור, מספר פילטרים מסנני אור מג'לטין, מספר ניירות שחורים ומספר גופים קוביים ומעוגלים עשויים פלקסיגלס. אחר–כך, בעזרת דמיון ומצלמה, בניתי עולם תלת–ממדי בעל עומקים, יחד עם עולם חדש–ישן של מגדלים עצומים יותר מן האפשרי, וערי–עמודים רבי צבעים. עשיתי חלל פסים תלת ממדי. ובשביל אנשים המוכנים לסגור קצת את עיניהם, יצרתי חלל ענקי, תלת ממדי, מעוצב פסים ועמוק ללא סוף, שהיה יכול להיות חלל בראשיתי, תחילת היצירה. כי בשביל האמנות שלי, חלל הוא חומר נותן–כל. האמא הבלתי מוגדרת של אמנותי, שממנה הזרוע המבצעת שלי — מודרכת הדמיון — חותכת, שוברת, מחברת, ומעצבת את האמנות שאתה רואה כאן".