תלמה אדמון השתקפויות

הוא ידוע כתפאורן שעיצב את הבמה לאירוויזיון ול"פנטזיה בארץ הפלאות" עתה מציג דב בן דוד תערוכה מיצירותיו המכונות "פוטוציור" שאינו אלא צילום השתקפויות צבעוניות של אור, שבעזרתן הוא ממחיש את אהבתו למשחקי האור והתנועה בחלל.

דווקא מי שחש בנוח בעידן הטכנולוגיה תמהים עליו. אנשים רבים רוצים לברוח היום אל מאות קודמות, שלבשו בהן שמלות ארוכות והלכו בהן לאט, או לכול היותר היטלטלו ימים בעגלות. דב בן דוד אינו פורץ בסערה עם כל המיכון והאלקטרוניקה של היום. הוא מוכיח שהקצב האנושי אינו זר לטכנולוגיה המודרנית. להיפך, הוא יכול לחיות איתה בשלום, ואף לנצל אותה בנחת.

"הייתה לי פעם שיחה עם טייס" — הוא אומר, "הוא סיפר לי שהוא לא מוכן לקלוט אינפורמציה נוספת. הוא סגור. כל מה שהוא מסוגל לקלוט בא ממערכת השעונים שלפניו וזהו. אני בדיוק ההיפך. אני רוצה לדעת על כל חידוש, רוצה לנסות הכל. לצערי אני לא מסוגל להספיק לנצל הכל. בשבילי לקחת היום קרן לייזר ולהקרין אותה בקו ישר, זה לא מעניין. זה כמו לנסוע בקו ישר מפה עד לים. אבל אני משתוקק לקחת את הקרן הזאת ולעשות איתה משהו. זה — כן".

לצלם הוא אומר: "תשמע, אין ברירה, אלה התנאים שיש לך לצילום, אז בוא נראה מה עושים עם זה", ואחר–כך הוא מתעניין במכניקה של המצלמה החדישה ומשווה את ביצועיה למצלמה שלו. בשתי הפניות האלה אל הצלם, מתמצה אולי צורת פעילותו האמנותית של דב בן דוד: איך פועלים בתוך התנאים המגבילים ובאמצעות מירב החידושים העומדים לרשותנו?

לפני שמביטים ביצירותיו בתערוכת "פוטוציור" (בגלריה עמליה ארבל) רצוי לשכוח את כל הפורטרטים הכבדים שהיו תלויים אצלנו בסלון וגם את האבסטרקטים שיצאו מן האופנה. בראש נקי יהיה לנו קל להיזכר בצורות הפשוטות ביותר שבתוכן אנו חיים — עיגול, ריבוע, משולש. מסביב לצורות ובתוכן יהיה אור, כי זה מה שיש בחיים. אור שבא מלמעלה ומבחוץ, ומבין הקפלים ומתוך הצורות.

דב בן דוד לוכד את האור ומשתמש בו כמו ילד שיושב רגוע על המחצלת ומשתעשע. האור שלו בא להמחיש, לדבריו, את שלושת המוטיבים הכוללים הכל בעולמנו — חלל, תנועה והשתקפות. אנחנו מצויים בחלל, נעים, והאור מגיע אלינו בהשתקפויות שונות. בנדודיו בעולם הוא אוסף מראות, מתכות ופלסטיקים, כל חומר שיודע לשחק באור. בעזרת צבעי ז‘לטין הוא צובע את האור למאות בני גוונים ומצלם אותו על פי צורות פשוטות שהוא מצייר. לבסוף הוא מדפיס תמונות.

לכאורה, עבודה קלה של מעבדת צילום. למעשה, תהליך המצאה שנמשך שש שנים, כמעט בהסתר, בביתו שברמת–השרון. אל הקהל נגלה בינתיים בתפאורותיו לטלוויזיה ולתיאטרון, וכיוון שמשרד התקשורת לא התקין עדיין מכשיר טלפון בביתו, לא הטרידו אותו צלצולים לא קרואים בשעות הפנאי, שיועדו למה שהוא מכנה: "המשחקים שלי". מתוך עשרות רבות של יצירות בחר כשני תריסרים והן מוצגות בתערוכה, בנוסף לתמונות התלויות על הקיר, בנה בן דוד תא התבודדות בתוך הגלריה. מעבר למסכים שחורים, אפשר להתוודות שם או לעשות מדיטציה, תוך התמסרות לרשמים הנקלטים במרבית החושים. לנגד העיניים מוקרנות שקופיות, שהאור הבא מאחוריהן מוזג את צבעיהן בנעימות. אחר–כך מתברר, כי הנעימות באה גם מן המוסיקה הזורמת לתוך התא. באפלולית האינטימית הזאת נהנה המבקר מן המולטימדיה.

המשכיות אינה משעממת

"אבל בזה תמיד עסקתי", אומר בן דוד "מה זה טלוויזיה אם לא מולטימדיה? מוסיקה, ריקוד, צלילים, צבעים, קולות דוברים. אני משתוקק לאחד את הכל במעשה ידי. כי הרי מה שקורה בתיאטרון ובטלוויזיה, זה שאתה בכל זאת כפוף להוראות הבמאי, ולבסוף הוא עושה שימוש ביצירתך לפי ראות עיניו. הייתי רוצה לנצל גם את הטלוויזיה. בכך, אני מרגיש, אסגור את המעגל". המעגליות מקובלת עליו. מה שעגול אינו פוסק לעולם. השקופיות מוקרנות במחזוריות נשנית, כך שאדם יכול להכנס באמצע ההקרנה ולראות בה התחלה. גם המוסיקה היא מעגל סגור, ואין לה קרשצ‘נדו גדול לסיום או אקורד מרשים להתחלה. זה מרגיע לדעת שההמשכיות אינה משעממת, אלא לכל היותר מרגיעה.

המבטא שלו אינו אופייני לארץ אחת. "עד גיל עשר הייתי בפולין, אחר–כך באה המלחמה וביליתי כמה שנים ברוסיה. לבסוף שהיתי במחנה פליטים באוסטריה. שם התחיל אצלי הציור. משם התגייסתי לפלמ"ח. לפני כמה שנים איירתי איזה עלון לקראת כינוס הפלמ"ח. עמיקם גורביץ‘ הסתכל אז עלי ואמר לי: ‘פלמ"חניק כמוך עוד לא ראיתי‘". הוא לא צוחק ממש, דב. רק מחייך מעט אחרי מחשבה מרובה. נדמה שזוועות או מרירות או פחדים, אינם מגיעים אליו, או שהוא עובר אותם ללא בהלה, במבט מצודד. כי באמת הוא לא נראה כמו פלמ"חניק מהגדוד השלישי של חטיבת "יפתח". הוא נראה כמי שיודע איך נראית שואה מקרוב, אבל מתנהג כמי שנוח לו בכל מקום.

למרות שהיה רוצה שבארץ יהיו, למשל, במות כמו באמריקה. "חלוקת השטח באולם תיאטרון צריכה להיות כך: רבע מן השטח מיועד לקהל, ושלושה רבעים לבמה. צריך שתהיה אפשרות להחליף את כל הבמה במשך ההצגה. צריך שיהיו כל השכלולים הטכנולוגיים האפשריים. בלאס–וגאס, בתיאטרון המיושן ביותר, הבמה היא שיא השכלולים והגודל. בארץ יש רק במה אחת עם הרבה אפשרויות — בתיאטרון ירושלים. אבל שם אי אפשר להעלות מופע גדול כמו האירוויזיון מפני שיש שם רק 800 מקומות ישיבה.

תפאורה זה לא רקע

כן, הוא שעיצב ובנה את התפאורה לאירוויזיון. שלושה מעגלי מתכת, נעים, שמשחקי האור שבהם נחרטו בזכרונו של הקהל יותר מכוכבי הזמר של אירופה. באחרונה עיצב את התפאורה ל"פנטזיה בארץ הפלאות", מופע ענקי לכל המשפחה. "באו ואמרו לי — תבנה תפאורת ענק בהיכל התרבות. הרבה ימים לא ידעתי מה לעשות עם זה. היכל התרבות ניחן בתקרה שהולכת ונמכה לכיוון הבמה, והבמה עצמה קטנה מכונסת וסגורה ואיין לה כמעט ירכתיים, הבניינים, המזכירים את קו הרקיע של ניו–יורק, ללא ספק, בשלל אורות צבעוניים. שוב, האור והצורות הגאומטריות המוארות".

טכנאי הטלוויזיה הישראלית בראשית דרכה התקשו להבין את תפיסת האור של בן דוד. "הייתי צובע את כל האולפן בלבן בוהק, כדי להגדיל את הפרספקטיבה, וזה נגד את כל מה שידעו על צילום. אבל היה צריך רק למצוא את האיזון הנכון בין כמות התאורה לצבע הלבן. צריך שישרתו זה את זה ולא יילחמו זה בזה. למזלי עבדתי אז עם ראלף ענבר, עשינו תכניות כמו ‘אולפו עגול‘ ו‘טלסתיו‘ והיתה לנו שפה משותפת. אז אנשים החלו לצפות בטלוויזיה באופן אירופי. פתאום הבינו שהמכשיר הזה לאר נועד רק לראיונות, כששני אנשים יושבים ומדברים זה אל זה. תפאורה זה לא רקע. הבית שלך הוא רקע לחיים שלך? החפצים המקיפים אותנו הם אנחנו עצמנו".

בעוד ימים מספר יטוס לארה"ב לשהות בת שנה, "כדי להמשיך בשעשועים שלי. לפתח את הטכניקה של ה‘פוטוציור‘. להירגע כל פעם מחדש. זה משונה. אני מגיע לציור שיש בו שני צבעים בלבד, שחור וצהוב, ואני נרגע. אני חושב — בעצם שני הצבעים האלה מספיקים, לא צריך יותר. ואז אני מנסה קשת גוונים חדשה ונרגע מחדש".

מעריב. השעות הקטנות. 1979