דב בן דוד סיפור חיי

נולדתי בעיר קאליש בפולין בשנת 1927 למשפחת נפרסטק. היו לי שני אחים בוגרים ממני: יהודה ושמואל. בספטמבר 1939 פתחה גרמניה במלחמה נגד פולניה. החלק המערבי ובו העיר קאליש סופח לגרמניה. יהודי קאליש חויבו לשאת טלאי צהוב עם מגן דוד. מי שלא ענד את הטלאי, נורה ללא שאלות. בדצמבר נקראו יהודי קאליש לעזוב את בתיהם ולעבור למקום ריכוז באחד מן המבנים שבשוק, משם הובילו אותנו ברגל לתחנת הרכבת, ונשלחנו בטרנספורטים לכיוון בלתי ידוע. הייתי אז בן 12.

עלינו לרכבת עם מעט מטלטלים שהיינו מסוגלים לסחוב. הרכבת שבה הייתה משפחתי נסעה מזרחה דרך קרקוב. אנשים נדחסו בקרונות משא, זעקו "מים" ולא הורשו לרדת. שומרים נאצים עמדו בפתחי הקרונות עם כלבים ואיימו לירות בכל מי שיעז לרדת. בעיר ז'שוב הצטוו כל היהודים לרדת ומשפחתי התקבלה אצל משפחה יהודית מקומית, עד שהגיעה פקודה לעזוב את העיר. המשכנו שוב מזרחה ברכבת עד העיירה לז'יינסק. בלילה הגיעו פולנים בני המקום והציעו לנו לעבור את הנהר- סאן- ולגנוב את הגבול לברית המועצות תמורת תשלום. בבוקר הגענו לתחנת הרכבת בצד הסובייטי ועלינו על רכבת שנסעה ללבוב (למברג). העיר הייתה מלאה פליטים, והסובייטים דרשו שהפליטים יעזבו את העיר ויעברו למקומות בהם זקוקים לידיים עובדות. אבי קיבל הצעה מפתה לעבודה בקואופרטיב של חייטים בעיירה הרחוקה 80 ק"מ מערבית למוסקבה, שהייתה צמודה לשדה תעופה צבאי.

כשגרמניה פתחה במלחמה נגד ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, שדה התעופה הופצץ בלי סוף ע"י הגרמנים, שהתקדמו במהירות לעבר מוסקבה, ומשפחתי החליטה לברוח ולנסוע מזרחה יותר. שוב נאלצנו לעזוב חלק גדול מרכושנו ובו חפצים, בגדים וגם אלבומי תמונות, כדי להקל על התנועה. הרכוש הושאר במרתף ביתה של אחת מעובדות הקואופרטיב, שגרה מחוץ לשדה התעופה הצבאי וארחה אותנו בזמן ההפצצות. יותר לא ראינו את הרכוש או אלבומי התמונות. רכבות משא מלאות פליטים נסעו הלוך ושוב מזרחה. מכיוון שלא היו לנו בגדים חמים והחורף היה קר, החלטנו לעלות על אחת הרכבות שנסעה לכיוון דרום מזרח, לאזורים חמים יותר. בדרך הופצצנו על ידי הגרמנים אבל הצלחנו להגיע בשלום לעיר טשקנט. אבי לא מצא שם עבודה, לכן המשכנו עד טדג'יקיסטן והשתקענו בעיר קורגן–טיובה הקרובה לאפגניסטן. בעיר זו נפטר אבי מהתקף לב.

את שארית שנות המלחמה עברו בני משפחתי בקורגן–טיובה. למדתי בביה"ס התיכון המקומי ונודעתי בכישוריי לציור ושרטוט. יום אחד נסע מנהל ביה"ס לעיר הבירה סטלינאבד ולקח אותי איתו כדי שאשב במוזיאון ההיסטוריה וארשום את דיוקנותיהם של אנשי רוח ומדע, על מנת לתלותם על קירות ביה"ס.

בשנת 1947, לאחר סיום המלחמה, משפחתי עזבה את ברית המועצות, ונדדנו בחזרה לפולניה לעיר שטטין שהייתה הרוסה, שם גרנו בבית שהופצץ על ידי מטוסים אמריקנים. שמואל אחי, יצא לחפש קרובים שנשארו בחיים אחרי המלחמה. הוא מצא בת–דודה שעבדה אצל הגרמנים במפעל ליצור נשק, וכך שרדה. הייתה זו פגישה מרגשת ביותר לגלות קרובת משפחה ששרדה גם היא את המלחמה. גם אחי יהודה הגיע מנובוסיבירסק והצטרף למשפחה.

שמואל החליט להגיע לישראל ועזב. אחרי כחודשיים, החליטו גם שאר בני המשפחה להגיע לישראל. נדדנו דרך צ'כוסלובקיה לאוסטריה ועצרנו בזלצבורג שבה היו שני מחנות פליטים. אנחנו התמקמנו באחד מהם. באופן מפתיע, פגשתי באחד משיטוטי את אחי שמואל במחנה השני, שנקרא "בית ביאליק", עומד ומשקה את הגינה. לא זיהיתי אותו מייד אבל הוא הסתובב וראה אותי. זאת הייתה פגישה מרגשת מאוד. לאחר חודש שמואל עזב בדרכו לישראל, שם הצטרף לפלמ"ח לחטיבת "הראל."

חודשיים לאחר מכן עזבתי גם אני את המחנה במטרה להגיע לישראל. אמי ואחי הבכור יהודה נשארו בזלצבורג. מדריכים ישראלים הובילו קבוצה של נוער יהודי, וביניהם אני, למעבר גבול לאיטליה לכפר San Valentino הקבוצה שלנו נתפסה במעבר הגבול בהרי האלפים, ברחה ושוב נתפסה פעמים מספר ואף ישבנו בכלא האיטלקי. רק לאחר תשלום שוחד למפקחים האיטלקים הורשינו להיכנס לאיטליה. המשכנו ברכבת למילאנו ומשם לרומא. שם עלינו על מטוס "דקוטה" ונחתנו בחיפה.

הצטרפתי לפלמ"ח לחטיבת "יפתח". עברתי אימונים בתל–מונד אחר–כך בסרפנד (צריפין). ולבסוף החטיבה שלי, "יפתח", החליפה את חטיבת הנגב. הבסיס שלנו היה בקיבוץ ניר–עם. שם עברתי אימונים תחת אש חיה, ושמרנו על משלט סעד. באחת החופשות נפגשתי עם אחי שמואל בתל–אביב. זו הייתה הפעם היחידה והאחרונה, שכן היחידה של שמואל הוצבה באזור ירושלים. באחת מהחופשות הבאות, כאשר ביקרתי אצל קרובי בתל–אביב, נודע לי מהם ששמואל נהרג כאשר הקומנדקר שלו עלה על מוקש. הוא נקבר בקרית–ענבים.

ב"מבצע דני" תקפה היחידה שלי משלט מצרי והתמקמה עליו. הצבא המצרי הפגיז אותנו קשות ואני נפצעתי בחזה. שהיתי במשך שנה בבית החולים עד שהחלמתי, ושוחררתי מן הצבא כנכה צה"ל.

לאחר השחרור התקבלתי לעבודה בעיריית תל–אביב במח' ההנדסה כשרטט טכני. בד בבד עם עבודתי, בשנים 1956-1954, למדתי ציור במכון לציור ופיסול ע"ש "אבני" בתל–אביב. החל משנת 1955 ועד 1965 השתתפתי במספר תערוכות, חלקן משותפות לאמנים ישראלים נוספים וחלקן תערוכות יחיד.

בשנת 1957 נסעתי לפריז, להמשך השתלמות, ולמדתי באקדמיה הממלכתית לאמנויות היפות. (École Nationale Supérieure des Beaux-Arts) בפריז הצגתי בגלריה "מריאק" וכן בתערוכה - "les-Andelys" בנורמנדי, ועבודתי צוינה לשבח בעיתונות המקומית.

השתתפתי גם ב"תערוכת אמנים יהודיים" במוזיאון לאמנות יהודית בפריז בשנת 1958. שם הצגתי איורים לשירים מאת ברטולד ברכט, וזכיתי בפרס ראשון ע"ש אדולף נוימן.

בסוף שנת 1958 חזרתי מפריז, פגשתי את אשתי לעתיד צפרירה למשפחת לוי–ירקוני, ולאחר שנה נישאנו. בננו הבכור, ארנן, נולד בשנת 1960, ושנתיים לאחר מכן נולדה תמר בתנו.

בתקופה זו עסקתי בגרפיקה שימושית, בציור ובעיצוב תערוכות.

במכון אבני המורים שלי היו שטרייכמן, מוקדי, סטימצקי וינקו וכמובן שהושפעתי מהם אבל באותה מידה רציתי גם להתנתק מהם וליצור משהו חדש בעצמי. בשלב מאוחר יותר פיתחתי טכניקה של עירוב אבקות מתכתיות שונות: ברונזה, כסף וזהב עם פוליאסטר אותו שילבתי עם אלמנטים כגון אותיות, ברגים, מסמרים וקרטון גלי, ומאלמנטים אלו יצרתי עולם חדש. באותה תקופה יצרתי בסטודיו שהיה מחובר לדירה בה התגוררנו. העבודה האינטנסיבית על היצירות והריח החריף של הפוליאסטר היוו חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה באותה תקופה. (כאנקדוטה, אוכל לספר שכאשר בני היה בן 5, הוא התרשם כל כך מהפוליאסטר שכאשר הגננת ביקשה מהילדים לציין שמות של צבעים הוא הצביע ובגאווה אמר "צבע פוליאסטר!") עבודות אלו הוצגו בשנת 1965 בתערוכת יחיד בגלריה 220 ברחוב בן יהודה בתל אביב.

מאוחר יותר, בשנת 1967 יצאו לאור שירי ברכט עם האיורים שלי בהוצאת "ספריית הפועלים".

בשנת 1968 כשנודע לי על ההקמה המיועדת של הערוץ הראשון של הטלוויזיה בישראל, החלטתי לנסוע לאיטליה כדי להשתתף בקורס לארצות מתפתחות בתחום התפאורה לטלוויזיה, שהתקיים ברומא, ברשות הטלוויזיה האיטלקית - RAI. בתום הקורס נסעתי להמשך השתלמות באולפני הטלוויזיה O.R.T.F בפריז במחלקת התפאורה. כאשר שבתי לישראל, השתלבתי מיד בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בתור מעצב תפאורה בכיר.

התכנית הראשונה ששודרה לקהל בטלוויזיה הישראלית הייתה תכנית עם חנה רובינא קוראת את "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן. התבקשתי להכין את התפאורה אבל תקציב לא ניתן לי, והיה עלי לאלתר משהו. הסתובבתי בשכונת רוממה בה הטלוויזיה ממוקמת. היו שם הרבה מוסכים וסביבם התגלגלו גרוטאות ופחים. עלה בדעתי לנצל אותם בתור תפאורה, כיוון ששירו של אלתרמן עוסק במלחמת השחרור. פניתי לאנשי המוסכים וסיפרתי להם שאני מעוניין לנצל את הגרוטאות לתכנית הראשונה בטלוויזיה ואני זקוק לעזרתם. הם נענו בהתלהבות. ביקשתי שינקבו חורים בגרוטאות הפחים ויצרבו בהם משטחים כדי לסמל את פגיעות הירי במלחמה, וכך נוצרה התפאורה הראשונה בטלוויזיה.

בין העבודות הבולטות שלי בטלוויזיה אפשר לציין את התפאורה לתכניות הבידור "אולפן עגול", "אולפן קיץ", "טלסתיו", "דואו" ו-"Box office".
כל התכניות היו בבימויו של ראלף ענבר ז"ל, שהגיע אלינו מהטלוויזיה ההולנדית עם הקמת הטלוויזיה בירושלים, ונקשרה בינינו חברות והבנה הדדית. עבדתי עם ראלף ענבר בכל התכניות שהוא ביים בארץ. בתכניות אלה שאפנו ליצור אווירה שהייתה מקובלת בטלוויזיה הצרפתית, שכונתה בשם: "תפאורה לבנה". יצרנו "מודול" שניתן להרכבה לפי הצרכים של התכניות השונות. כשעברנו לשדר בצבע, הרקע הלבן אפשר לנו להאיר בצבעים את האלמנטים השונים של התפאורה בהתאם לשימושים השונים. באותה תקופה ראלף הזמין קולגה שלו, מעצב תאורה מן הטלוויזיה ההולנדית בשם יאן הייזמנס, לעבוד איתנו באולפני הרצליה. הוא היה שותף בעיצוב התאורה לבמה שאני עיצבתי למופע האירוויזיון, שהתקיים לראשונה בארץ, בשנת 1979 בבנייני האומה בירושלים. עיצוב זה הוא, ללא ספק, אחת מעבודותי הבולטות ביותר בעיצוב הבמה, והיה מוערך במשך שנים כהישג ואבן דרך משמעותית בתחום. חברו אלי באירוע זה: המפיק אלכס גלעדי, הבמאי יוסי צמח, הכוריאוגרף גברי לוי, הפנטומימאי יורם בוקר, והמנצח יצחק גרציאני.

בשנים 1973-1969 עיצבתי תפאורות לפסטיבלי הזמר של רשות השידור, שהיו מאירועי הזמר החשובים באותה תקופה, ומאוחר יותר יצרתי תפאורות גם לתכניות קדם–אירוויזיון. עיצבתי תכניות עם ירון לונדון כגון: "עלי כותרת", "עברית שפה יפה", "חיים שכאלה" עם עמוס אטינגר, וכן תכניות אירוח עם דן שילון בערוץ הראשון ועם גבי גזית בערוץ השני.

במקביל לעבודתי בטלוויזיה עסקתי בעיצוב במה לתיאטרון, אירועים, תערוכות, סרטים ומופעי מולטימדיה.

* * *

חיי היו מרתקים ומעניינים. אחת המילים שיכולה לתאר אותם היא המילה:"חדשנות": לקום בבוקר עם רעיונות חדשים, לעשות דברים שלא עשו בעבר, להתחבר לפרויקטים החדשים ביותר ולהמשיך להיות עדכני ופעיל.