אני בפריז

כאשר השתחררתי מן הצבא, מצאתי עבודה במחלקת ההנדסה של עיריית תלאביב. בו זמנית התחלתי את לימודיי במכון אבני לציור ופיסול בת“א. אחרי שנתיים החלטתי שאני רוצה להמשיך ללמוד בפריז באקדמיה לאמנויות יפות (בוזאר). היו לי אינספירציות כמו לכל אמן צעיר ופריז הייתה כוח מושך לצעירים ומבוגרים רבים.

בשנת 1956 הגעתי לעיר האורות, וגרתי אצל בת דודתי ברובע ה-18 ברחוב ברבס. באותה תקופה היה הרובע מאוכלס חציו ביהודים וחציו בערבים.

כדי להגיע לאקדמיה לאמנויות, היה עלי לנסוע במטרו לתחנת סן ז‘רמן דה פרה, ומשם לצעוד ברגל. את ארוחת הצהריים אכלתי במנזה האוניברסיטאית, ואת ארוחת הערב אצל בתדודתי. בעלה של בת הדודה, מר טונדובסקי, שאל אותי:

- “אתה רוצה לחיות כצייר? ומניין תבוא הפרנסה?“

- “אם יש לך מזל אתה יכול להיות מיליונר... כמו פיקאסו“, עניתי.

- “ואם לא יהיה לך מזל?“ שאל מר טונדובסקי.

- אחיה כ“קלושר“ (מקבץ נדבות).

לאחר השיחה נסעתי למונפרנס לקפה “סלקט“ כדי להיפגש עם חברי הטוב ארווין, שכבר היה סטודנט באקדמיה ולמד פיסול. ארווין צחק עלי: “הקלושר המיליונר“?

רצה הגורל ובאותה תקופה נודע לאחד העובדים של מארחי, שהיה מודע למצבי, שמתפנה חדר קטן אצל משפחת יהודים חייטים בשם ווישניא שבנם התגייס לצבא צרפת. מייד נסעתי אליהם לראות את החדר. הם גרו בקומה השנייה של בית ברחוב מליי והחדר (שנקרא בעבר ‘חדר המשרתות‘), היה בקומה השישית.

במשפחת ווישניא היו אמא — קלרה, אבא — שרל, ובן, בן 8, בשם ליאון. קלרה ושרל קיבלו אותי בחמימות.

והנה נפתחה דלת בדירה, ויצא ילד חמוד שהוריו קראו לו בשם החיבה: “לולו“.

גברת קלרה הזמינה אותי מיד לארוחת הערב, וזו הייתה ראשיתה של ידידות עמוקה ביני לבין משפחת ווישניא.

ביני, בחור בן 24, לבין לולו בן השמונה, נקשר קשר אמיץ. לפי בקשת אימו ליוויתי את לולו בדרכו אל המורה שאצלו למד נגינה בכינור. וזאת מלבד ההליכה יחדיו כמעט מדי בוקר, הוא לבית הספר שלו, ואני לאקדמיה. היינו עוברים את שדרות שטרסבורג עד “פונט דה גאר“, שם נפרדו דרכנו. בדרך שוחחנו בעניינים שונים, החל בתרבות כללית כמו ספרי קריאה וכלה בעניינים פוליטיים, שאותי עניינו תמיד.

לפרנסתי חיפשתי עבודות מזדמנות. תחילה עבדתי אצל יצרן כובעי נשים בתפקידי אריזה, אחר כך עבדתי עם חשמלאי שבא לקפה “סלקט“ לחפש עוזר. אצלו למדתי את שיטות חיבורי החשמל הנהוגות בצרפת, וזה היה לי לעזר בהמשך.

ערב אחד, כאשר ישבתי בקפה “סלקט“, הכרתי צייר בשם אלפרד אברדם מ״אקול דה פריז״. כעבור כמה ימים הוא נכנס לבית הקפה וחיפש אותי כדי להתקין שלושה ספוטים בסטודיו שלו. עשיתי את העבודה וכאשר סיימתי, שאל אותי אברדם מה שכרי, אמרתי שאינני רוצה שכר על עבודתי. הסתובבתי בסטודיו והסתכלתי בעבודות שלו, אמרתי לו שהן מוצאות חן בעיני ואם ייתן לי תמונה קטנה משלו, אשמח. הוא חיפש בין עבודותיו ולבסוף נתן לי תמונה, התלויה בביתי עד היום.

במסגרת העבודות המזדמנות שעשיתי, היה גם תפקיד הדרכה במחנה קיץ לילדים יהודים, שהתקיים בנורמנדי בעיר לה-אנדליז. אחד מן המנהלים ביקש ממני לצייר על אחד הקירות במחנה, וכך הרווחתי עוד קצת כסף, שהיה בהחלט לא מיותר.

בשהותי בעיר נתקלה עיני במודעה, המזמינה אמנים להציג את עבודותיהם בתערוכה משותפת. כיוון שהיו איתי עבודות אחדות החלטתי לנסות את מזלי, נרשמתי לתערוכה, וחבר השופטים קיבל אותי. במאמר באחד העיתונים המקומיים, הסוקר את התערוכה, צוינו עבודותי במילים: “ציורים בעלי איכות“.

לאחר מחנה הקיץ חזרתי לפריז ומשם חזרתי לישראל בה המשכתי את חיי.

***

בפעם הראשונה שראיתי את דב הייתי בן 8.

זה היה ב-1957 בדירה שלנו ברחוב מליי 48 ברובע ה-10 בפריז. הוא גר בחדר שהתפנה ע“י אחי הגדול שהתגייס לצבא, הדירה שלנו הייתה בקומה השנייה, והחדר של דב בקומה השישית.

בפעם הראשונה שראיתי אותו, תווי פניו נראו לי כמו של נאשם. האף המעוקם החוצה את פניו, האוזניים הגדולות החשופות, גרמו לי לחשוב על דמויות מסוימות — הרשעים — מן הסדרה האיטלקית המצוירת: "אלסטוק"... הרושם הראשוני הזה נעלם במהרה ואצילות ההבעה, העדינות של הפה והעיניים שיוו לו ללא ספק, הופעה של נסיך פלורנטיני.

בבקרים עשינו לפעמים את דרכנו יחד, הוא לאקדמיה לאמנויות יפות שבה למד, אני — לבית הספר שלי ברחוב פרדיננד ברטו שבו למדתי בכיתה אצל מאדאם קאפדיויל שחברי ואני הקדשנו לרגליה תשומת לב מיוחדת.

חלפנו בדרכנו על פני חלק קצר של רחוב מליי, לפני שירדנו, בחורף — בזהירות, בקיץ — בזריזות, את המדרגות של גשר הצבאים (שם מוזר שלא מתאים למקום זה). זה היה מקום חשוך וקודר וריח חזק של שתן חודר לנחיריי ההולכים לכל אורך הירידה. העלייה הייתה פחות מאיימת, למרות שארכה יותר זמן, מכיוון שבעלייה הלכנו בכיוון האור.

אני הייתי בן 8, דב היה בן 30 והיינו חברים. האם זה אפשרי? דב, ישראלי לבד בפריז, לא מדבר היטב צרפתית, ואני — בצורה מסוימת גם כן בודד. היה עלי לעיתים קרובות לישון בחדרי בהמתנה לסימן מהוריי, שעבדו מבוקר עד ערב כחייטים בבית המלאכה ששכן בדירה שבה גרנו.

בקיץ היינו, חבורת ילדי הרובע, משחקים כדורגל בחזית תיאטרון “אמביגו“ אבל לעיתים קרובות הייתי ובעיקר בחורף, חולם בהקיץ... ממציא לעצמי סיפורים, או עושה פרצופים מול המראה שמעל מיטתי.

בית המלאכה נדמה לי לפעמים רחוק לפעמים קרוב, הרעשים, הקולות, תקתוק המכונות, פרצי הצחוק, או הבכי, הגיעו עד אלי והדגישו את בדידותי. בית המלאכה היה בשבילי אותה ארץ מובטחת אך אסורה שבה החיים האמיתיים מלאים בעוצמה שאינה קיימת בשום מקום אחר. אני נאלץ להישאר בחוץ... לבד, מתוסכל, ללא מוצא.

מאוחר יותר כשקראתי את התנ“ך הזדהיתי עם משה שהצטווה להישאר מחוץ לארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש. נקשרתי בתחושת אחווה אליו, תחושה שלא עזבה אותי לעולם.

אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה שבגללה קיבלתי את דב כחדשות הטובות ביותר שלי בגיל 8.

דב היווה עבורי בריחה מחיי היוםיום, הקולות הרמים, הלחישות... דלתות שנטרקות, תנועה בלתי פוסקת... סוג מסוים של ברוטליות. דב היה הוכחה חיה לכך שהתלהבות יכולה להיחבא תחת הופעה שלווה ורגועה.

סבלנות, איטיות, היסוס בשימוש בשפה שנתנו לי ביטחון. החבאתי את השלומיאליות שלי וספקותיי תחת מטריה של גדולים, אבי, דודתי מישלן, הגנרל דהגול, האפיפיור... דב עצמו מדבר תמיד על גבול הגמגום, קולו עדין, מעולם לא הרים את הטון... הוא יצר את הרושם שיש לו את כל הזמן שבעולם... אבל מה שהרשים אותי ביותר, כי תחושה זו לא עזבה אותי מאז, הייתה נחישותו האיתנה.

כאשר החליט משהו כך היה, לא היה מקום לחזרה. המילים יכלו להשתנות אבל לא הכוונה, הם נאמרו בדרך כלל בשקט, “זהו זה“, “ככה זה צריך להיות“, “אני אוהב את זה ככה“.

“תראה, קניתי פנס“,

“אבל דב זה קטן מדי“,

“לא לולו, זה הכי טוב..“.

בתור ילד הבנתי מהר שזה לא היה משנה את דעתו, לא היה טעם להתעקש. כל זה היה נאמר במבטא קצת... חצי רוסי, חצי עברית ... כמו מוסיקה שתתנגן בי כל עוד אני חי.
ליאון ווישניא — פריז